אושוויץ

החל ב-1940, בנתה גרמניה הנאצית מספר מחנות ריכוז ומחנות השמדה בסמוך לעיירה הפולנית אושוויינצ'ים (בגרמנית:Auschwitz) שהיו מרכיב עיקרי בשואה. מחנה הריכוז אושוויץ נחשב למחנה ההשמדה הנורא ביותר ולסמל של מכונת ההשמדה הנאצית.
באושוויץ היו שלושה מחנות עיקריים ושלושים ותשעה תתי-מחנות. שלושת המחנות העיקריים היו:
• אושוויץ I, מחנה הריכוז המקורי ששימש כמרכז מנהלי לכל התשלובת, ובו נרצחו כ-75,000 אינטלקטואלים פולנים ו 15,000 שבויי מלחמה סובייטיים
• אושוויץ II (בירקנאו), מחנה השמדה שבו נרצחו כמיליון וחצי יהודים וכ-22,000 צוענים
• אושוויץ III (מונוביץ), ששימש כמחנה עבודה עבור חברת אי גה פארבן
חוקרים רבים ניסו לאמוד את מספרם של קורבנות אושוויץ. המספר המקובל כיום בעולם האקדמי וביד ושם הוא מעל 1,600,000 בני אדם, מתוכם קרוב למיליון וחצי יהודים.
סך הכול הובאו לרשת מחנות אושוויץ בין השנים 1941-1945 כ-1,100,000 יהודים וכ-200,000 בני עמים אחרים[דרוש מקור]. יותר מ- 200,000 מכל אותם אסירים נשלחו מאושוויץ למחנות ריכוז ועבודה שונים על אדמת גרמניה וכן ברחבי תחום הכיבוש הגרמני, בעיקר לקראת סוף המלחמה, רובם לא שרדו עד סוף המלחמה.
קרוב ל-80 אחוזים מכלל האנשים שהובאו לאושוויץ נשלחו לאחר הסלקציה מיד אל תאי הגז. רבים מהאחרים, שהיו על פי רוב גברים ונשים צעירים, נידונו לעבודות כפייה ברשת מחנות אושוויץ ורבים מצאו תוך כדי העבודות את מותם מרעב, מחלות, אפיסת כוחות או התעללויות.
כמו כל מחנות הריכוז הנאציים, המחנות באושוויץ הופעלו על ידי האס אס של היינריך הימלר. מפקדי המחנה היו רודולף פרנץ הס (עד קיץ 1943), ארתור ליבהנשל וריכרד בר. הס סיפק תיאור מפורט של פעולת המחנה במהלך חקירתו לאחר המלחמה וכן באוטוביוגרפיה שלו. הוא נתלה ב-1947 מול הכניסה למשרפה של אושוויץ I.
כ-700 אסירים ניסו לברוח מהמחנות באושוויץ במשך שנות פעולתם, וכ-300 מהבריחות הצליחו. עונש נפוץ על נסיון בריחה היה מוות ברעב; משפחותיהם של מי שהצליחו לברוח נעצרו לפעמים ונכלאו באושוויץ והוצגו לראווה כדי להרתיע אחרים.