קורות חייה:

בת רגינה וחיים-ישראל, נולדה ביום ד' באב תרפ"ז 02/08/1927 בכפר דורוברטובו, רוסיה הקרפטית. צפורה גדלה בבית הורים אדוקים שעסקו בחקלאות ובמסחר.
היא למדה בבית-ספר עממי ובשנת 1938 הצטרפה לתנועת "בני-עקיבא".
ביום 17/04/1944, עם השתלטות הנאצים, נלקחה לאושוויץ ומשם הועברה למחנה טרזיינשטט והועסקה במאפייה ובעבודתה זו השתדלה לספק לחם ליהודים הרעבים.
ביום 08/05/1945 השתחררה, חזרה לכפר הולדתה ומצאה את הבית שהיה מבורך בילדים שמונה נפשות ריק ושומם.
צפורה עברה לבודפשט, הצטרפה לקבוצת "דרורה" של תנועת "גורדוניה", אך שמרה אמונים לחינוכה הדתי וקיימה את המצוות בכל דרך נדודיה. מבודפשט באה לגראץ שבאוסטריה. היתה מן הראשונים שגנבו את הגבול לאיטליה. באוקטובר 1945 עלתה לארץ בספינת-העפלה קטנה שלא נתפסה. בארץ נפרדה מעל קבוצתה והצטרפה לכפר עציון. היא נקלטה בחברה ובעבודה והשתדלה להתערות גם בשפה העברית ובתרבותה.
בחורף תש"ח השתתפה בשמירה ובהגשת עזרה ראשונה ונשאה באומץ את תלאות המצור והקרבות.
צפורה נפלה ביום נפול הכפר, תחת הריסות המנזר שפוצץ, ביום ד' באייר תש"ח 13/05/1948ביום כ"ה בחשוון תש"י 17/11/1949 הועברה למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.

ילדותה בכפר

ציפורה נולדה בשנת 1927 , בכפר דורוברטובו שבצ'כוסלובקיה, (ליד העיר מונקטש).
ביתה היה פתוח ושוקק חיים (שמונה נפשות, ששה אחים), אדוק וציוני.
"הוריה היו דתיים וציונים וברוח זו גודלה וחונכה גם הבת"(משה מוסקופף)
הוריה היו אנשים ידועים בקהילה, והגיעו ממשפחה חסידית מפורסמת."אביה היה מוכר בסביבה כאיש ישר ,טהור במעשיו ונערץ על ידי יהודים וגויים גם יחד." הוא התפרנס בעיקר מחקלאות ועסק גם במסחר. משפחתה היתה אמידה כלכלית.
בכפר היו כ100 נפשות.(על פי עדות של זאב ספיר,בן הכפר,במשפט אייכמן) הוא שכן בין הרים ושדות והיה ידוע בהוד יופיו שהשפיע רבות על אישיותה העדינה והתמה של ציפורה, נערה פשוטה ושקטה שאינה מרבה לדבר על עצמה, נוף זה היה מקור להתפתחות אהבתה לטבע ולמולדת. בכפר היו יהודים פשוטים, רובם התפרנסו מחקלאות ומעבודות כפייה. צפורה למדה בבית ספר עממי "מתוך צעירה בגיל לא הספיקה לגמור יותר מאשר 8 עממיות" (משה מוסקופף – חבר, בן גילה).
בהיותה בת 11 הצטרפה לתנועת "בני עקיבא" (שהתארגנה מבני הנוער של כפרי הסביבה) תנועה זו תאמה את רוחה הדתית-ציונית של ציפורה, ושם מצאה מנוח לנפשה.

נערותה במלחמת העולם השניה

כשחזרה ומצאה שמשפחתה נספתה , החליטה ציפורה לעלות לארץ.
היא הצטרפה לכמה חברים מילדות (מכפרי הסביבה) ויחד הם נסעו לבודפשט שבהונגריה והצטרפו לקבוצת "דרורה" של התנועה הציונית סוציאליסטית "גורדוניה".

גם כאשר הצטרפה למחנה החלוצי-חילוני לכאורה היא נשארה נאמנה לערכי הדת ולאורך כל הדרך שמרה על קיום המצוות.

מבודפשט הם עברו לעיר "גרץ" שבאוסטריה, שם התקבלה ידיעה שיש צורך לשלוח עשרה אנשים מהקבוצה, התעוררה השאלה מי ומי הם ההולכים. צפורה היתה הראשונה שהתנדבה ללכת.
"כאן באה ידיעה שיש צורך לשלוח עשרה אנשים מקבוצתנו. התעוררה השאלה מי ומי הם ההולכים? ציפורה היתה הראשונה שהיתה נכונה ללכת..."
אליה הצטרפו עוד תשעה חברים. הקבוצה הצליחה לעבור את הגבול ולהגיע לריכוז חלוצי באיטליה ומשם הם העפילו בסירה קטנה שלא ניתן לה שם , הם עברו את כל המכשולים והגיעו בבטחה לחופי הארץ.

למרות שמתחילת המסע המזל האיר לה פנים והצליחה להגיעה לארץ בבטחה בזמן שרבים מחבריה נתפסו ונלקחו למחנות מעצר, לציפורה לא היה זה מסע קל היא נאלצה להתמודד עם קשיים רבים בהיותה דתייה יחידה שומרת מצוות בתוך קבוצה חילונית. "קשה היה לה להסתגל לתנאים בהם חיינו כגון אכילת מאכלים לא כשרים... אבל בכל זאת התגברה על כל הקשיים בהם היא נתקלה..." (חבריה בגניגר).

"לא יכלנו להשפיע עליה שתישאר ביננו, הבינונו אותה שזוהי שאיפתה."

בכפר עציון

"אח"כ הצטרפה לכפר עציון. נקלטה יפה בחברה. היתה שקטה ותמימה"

כאשר הגיעו לארץ החליטה ציפורה לעזוב את קבוצתה ואת חבריה, ולהצטרף להתיישבות הדתית שבכפר עציון.
"דרך הבריחה וההעפלה לא היתה קלה כלל וכלל. ביחוד קשתה על ציפורה, אשר נשארה נאמנה לערכי הדת ומצוותיה, וקשה היה לה להסתגל לאוירה החילונית ולקשיים בשמירת המצוות. זו היתה גם הסיבה אשר בגללה נפרדה מחבריה אתם הגיע ארצה, ושמה פניה אל הקיבוץ הדתי לכפר עציון." (משה מוסקופף , חבר מקבוצת דרורה)
ציפורה בחרה בכפר עציון שנופו היה דומה לנוף ילדותה בכפר...
"הנוף המקסים והיפה הזה היה בשביל ציפורה מקור להתפתחות אהבת הטבע והמולדת. על ידי כך נוכל להבין למה היא נקשרה לנוף ההררי בכפר עציון.כפי הנראה סיפקו הרי חברון השוממים חזון לנפשה החולמת ובדמיונה בטח תארה לעצמה איך יהיה מראה ההרים הללו אחרי שחלוצי האומה יחוננו אותם ויפריחום." (פנחס שוורץ - חבר קבוצת דרורה)

"מה שמשך את ניצולי השואה לקיבוץ כפר עציון ולגוש עציון בכלל היתה האוירה המיוחדת של יישוב שנמצא בתוך הנופים התנכיים." (יוחנן בן יעקב,חבר בקיבוץ כפר עציון כיום,עיתון "מעריב" 25.4.2004)

מעשה זה לא היה קל בשבילה, הקבוצה שמילאה את המקום החסר של הוריה ואחיה, היוותה בשבילה משפחה. חבריה היחידים בעולם וביניהם חברת הילדות הטובה חנה זינגר שעברה איתה בכל מסע חייה היו בקבוצה זו.
בהחלטה זו בחרה ציפורה לעזוב את עולמה הקודם ולהתחיל חיים חדשים לבדה, חיים במקום חדש עם אנשים חדשים כאשר לא ידעה אפילו את השפה העברית.
צפורה הגיעה לכפר עציון והחלה לעבוד, היא נקלטה בחברה והחלה להתערות בשפה העברית ובתרבותה.
בכפר עציון היא פגשה את משה מוסקופף שתוך כדי שיחה סתמית בחדר אוכל התברר לשניהם כי הם קרובי משפחה ושאחיהם התחתנו זה עם זו.
עם פרוץ המלחמה על ירושלים היא השתתפה בקרבות במתן עזרה ראשונה לפצועים ובשמירה על כפר עציון.
צפורה נשארה אחרונה בתוך המבצר הגרמני כאשר נכנסו הערבים לכפר עציון. ושם בתוך הבונקר היא מצאה את מותה יחד עם חברותיה לנשק, תחת הריסות המבצר הגרמני ביום ד' באייר תש"ח ה 13.5.48 .

"צפורה בכתה חרש. בחוץ נשמע קול יריות, אנשים רצים, טרטור מכוניות. בחדר השני של המקלט שידר האלחוטאי דברי פרידה משומעיו הרחוקים וניפץ את המכשיר.
פישל וציפורה נותרו תחת הריסות המקלט." (אלונים בסלע - מסיפורי גוש עציון / יעקב אבן-חן.)

"נזדעזתי בקוראי את רשימת גיבורי גוש העציון בהבחיני את שם ציפורה ביניהם. ציפורה השקטה, זקופת הקומה עם העיניים השחורות והמחייכות תמיד, ציפורה הבריאה והרעננה נפלה ואיננה. קשה להתרגל למילים הללו. יהי זכרונך ברוך לעולמי עד"(פנחס שוורץ , חבר מקבוצת דרורה)

בהיותה בת עשרים ואחד שנים בלבד. כשנה וחצי לאחר מכן היא הועברה לקבורה בהר הרצל בירושלים 17.11.1949 יהי זכרה ברוך.

תנועת "בני עקיבא"

בני עקיבא היא תנועת נוער בינלאומית. בני עקיבא ישראל מהווה את תנועת הנוער המרכזית של הציבור הדתי לאומי בישראל. כיום, מזכ"ל התנועה הוא הרב בני נכטיילר.
שמה של התנועה נגזר משמו של רבי עקיבא, שמסמל הן את הגבורה היהודית והן את לימוד התורה. סמלה מבטא את האתוס המרכזי שלה, "תורה ועבודה": לוחות הברית ולצדם עלי זית וחיטה ומעליהם חרמש וקילשון, על הלוח הימני כתובה האות ת' המסמלת את התורה ועל הלוח השמאלי כתובה האות ע' המסמלת את העבודה. פתגם ברוח זו המהווה נר לרגלי התנועה הוא "קדש חייך בתורה וטהרם בעבודה", שנטבע על ידי שלמה זלמן שרגאי. שמו של בטאונה הרשמי הוא "זרעים" (בעריכת שושי ביטון), המבטא מצד אחד קשר לתורה (סדר זרעים הוא הסדר הראשון בסדרי המשנה) ומצד שני קשר לעבודת החקלאות.
התנועה נוסדה בל"ג בעומר ה'תרפ"ט (28 במאי 1929), בירושלים על ידי יחיאל אליאש, באותה עת נער בן 21, וגורמים נוספים מהפועל המזרחי (כיום מפד"ל).
בשנת תרצ"ד שלח הראי"ה קוק מכתב ברכה לכינוס מדריכים ובו כתב: "יקירי לבבי חברי בני-עקיבא עז לכם ויפעת נשמה ממקור ישראל. חביבי ממעמקי הלב הנני שולח לכם את הבעת הוקרתי לכינוסכם היקר".
סמוך להקמתה הצטרף לתנועה הרב משה צבי נריה, שנחשב מאז לרב התנועה, בעידודו הנלהב של רבו, הראי"ה קוק, שרכש חיבה יתירה ועמוקה לתנועה (לקוטי הראי"ה עמ' 466 - 467). התחברותו של הרב נריה לבני עקיבא משכה את התנועה לכיוון התורני של הרב קוק, והובילה, בהמשך, לייסוד ישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה בשנת 1940. בעקבות ישיבה זו קמו "ישיבות בני עקיבא" נוספות. הרב נריה חיבר את המנון בני עקיבא ב-1932 (ראה להלן), ערך את בטאונה, "זרעים", במשך שנים רבות, וככלל, התווה את דרכה החינוכית-תורנית-אמונית.
בעבר היה לתנועה אופי חלוצי-התיישבותי, ומכאן הקשר שלה לקיבוץ הדתי. עם הזמן חל שינוי בתפיסת עולמה של התנועה, בייחוד לאחר מלחמת ששת הימים, ויעד ההגשמה הורחב למושבים שיתופיים ובמקביל לכך הודגש בתנועה ערך ההתיישבות בשטחים שנכבשו, ולתנועה היה חלק מרכזי בהקמת ההתנחלויות ביש"ע. השפעתם של ישיבת מרכז הרב ותנועת גוש אמונים על התנועה עלה מאוד, וכך גם הכיוון הפוליטי של התנועה שעבר בצורה גורפת ימינה.
במקביל גם גדל הדגש בתנועה על לימוד תורה, חינוך ויעדים לאומיים כלליים. בהתאם למגמות אלו עבר הדגש משירות בנח"ל לישיבות הסדר או לשירות צבאי מלא (לבנים) ושירות לאומי (לבנות). כמו כן, בשנות ה-90 חלה עלייה בנטייה ללימודים במדרשות גבוהות לבנות ובמכינות הקדם צבאיות. לישיבות בני עקיבא, לאולפנות, לישיבות ההסדר ולישיבות הגבוהות השפעה רבה על התנועה ועל צביונה.
תחום ההגשמה בתנועה, מתמקד בשנים האחרונות בשני תחומים מרכזיים: א.במסגרת "תוכנית דרור" הקרויה ע"ש אל"מ דרור ויינברג, אשר עוסקת בלימוד ובירור פנימי של סוגיות ציבוריות בחיי המדינה מנקודת מבט רוחנית, ופועלת בעשייה קבועה במסגרת "גרעיני דרור" בהקמת מועדניות, פעילות בבתי ספר,וסיוע בשכונות מצוקה. ב.בעשייה למען החברה, בשאיפה "לתקן עולם במלכות שד-י". העשייה באה לידי ביטוי באמצעות סניפי עולים, שבטי 'יובל', של"פ (שמיניסטים לעיירות פיתוח) ופרויקטים שונים ("השחר", "יחדיו"(פרויקט מנהיגות לנוער דובר רוסית), "גרעיני נחשון" ועוד).

אושוויץ

החל ב-1940, בנתה גרמניה הנאצית מספר מחנות ריכוז ומחנות השמדה בסמוך לעיירה הפולנית אושוויינצ'ים (בגרמנית:Auschwitz) שהיו מרכיב עיקרי בשואה. מחנה הריכוז אושוויץ נחשב למחנה ההשמדה הנורא ביותר ולסמל של מכונת ההשמדה הנאצית.
באושוויץ היו שלושה מחנות עיקריים ושלושים ותשעה תתי-מחנות. שלושת המחנות העיקריים היו:
• אושוויץ I, מחנה הריכוז המקורי ששימש כמרכז מנהלי לכל התשלובת, ובו נרצחו כ-75,000 אינטלקטואלים פולנים ו 15,000 שבויי מלחמה סובייטיים
• אושוויץ II (בירקנאו), מחנה השמדה שבו נרצחו כמיליון וחצי יהודים וכ-22,000 צוענים
• אושוויץ III (מונוביץ), ששימש כמחנה עבודה עבור חברת אי גה פארבן
חוקרים רבים ניסו לאמוד את מספרם של קורבנות אושוויץ. המספר המקובל כיום בעולם האקדמי וביד ושם הוא מעל 1,600,000 בני אדם, מתוכם קרוב למיליון וחצי יהודים.
סך הכול הובאו לרשת מחנות אושוויץ בין השנים 1941-1945 כ-1,100,000 יהודים וכ-200,000 בני עמים אחרים[דרוש מקור]. יותר מ- 200,000 מכל אותם אסירים נשלחו מאושוויץ למחנות ריכוז ועבודה שונים על אדמת גרמניה וכן ברחבי תחום הכיבוש הגרמני, בעיקר לקראת סוף המלחמה, רובם לא שרדו עד סוף המלחמה.
קרוב ל-80 אחוזים מכלל האנשים שהובאו לאושוויץ נשלחו לאחר הסלקציה מיד אל תאי הגז. רבים מהאחרים, שהיו על פי רוב גברים ונשים צעירים, נידונו לעבודות כפייה ברשת מחנות אושוויץ ורבים מצאו תוך כדי העבודות את מותם מרעב, מחלות, אפיסת כוחות או התעללויות.
כמו כל מחנות הריכוז הנאציים, המחנות באושוויץ הופעלו על ידי האס אס של היינריך הימלר. מפקדי המחנה היו רודולף פרנץ הס (עד קיץ 1943), ארתור ליבהנשל וריכרד בר. הס סיפק תיאור מפורט של פעולת המחנה במהלך חקירתו לאחר המלחמה וכן באוטוביוגרפיה שלו. הוא נתלה ב-1947 מול הכניסה למשרפה של אושוויץ I.
כ-700 אסירים ניסו לברוח מהמחנות באושוויץ במשך שנות פעולתם, וכ-300 מהבריחות הצליחו. עונש נפוץ על נסיון בריחה היה מוות ברעב; משפחותיהם של מי שהצליחו לברוח נעצרו לפעמים ונכלאו באושוויץ והוצגו לראווה כדי להרתיע אחרים.

טרזינשטט (טרזין)

טרזין, עיירה בצ'כוסלובקיה, מצפון-מערב לפראג, בה הוקם במלחמת העולם השנייה גטו שאליו גורשו 140,000 יהודים מבוהמיה ומורביה (לשעבר צ'כוסלובקיה), מגרמניה ומאוסטריה וכן מהולנד ומדנמרק. מנהיגיה של יהדות צ'כוסלובקיה תמכו בהקמת הגטו משום שקיוו כי היא תביא לידי הפסקת שליחתם של יהודי צ'כוסלובקיה למחנות ההשמדה במזרח אירופה.
הגטו הוקם ב-1941 שטחה של העיירה, אשר פונתה מתושביה המקוריים. גטו טרזין הוקם במטרה להוות "התיישבות יהודית לדוגמא", אשר תוצג בפני מבקרים זרים כדי להטעות את דעת הקהל העולמית בנוגע לתנאי החיים האמיתיים של היהודים תחת השלטון הנאצי.
במסגרת זו ניתנה לתושבי הגטו אוטונומיה לכאורה, והם זכו לביקור של אנשי הצלב האדום ביולי 1944 (לאחר הכנות ממושכות שהיסוו את האמת ובפיקוח הדוק של הגרמנים). סרט תעמולה של הנאצים תיאר פעילות תרבותית, ספורטיבית ויצרנית המתנהלת כביכול בגטו.
למעשה היו תנאי החיים בטרזין דומים לאלה שבשאר מחנות הריכוז, אם כי "מועצת היהודים" במקום הצליחה לשפר מעט את התנאים בתחומים שבאחריותה, ובעיקר בבריאות ובחינוך. למרות כל אלה ניספו 33,000 מתושבי הגטו מרעב ומחלות, ו-88,000 נשלחו לאושוויץ ולמחנות השמדה נוספים. רק 19,000 מתושבי הגטו שרדו, וכן 3,000 מבין המגורשים להשמדה.
חלק מיהודי הגטו שוחררו על ידי הצלב האדום עוד לפני תום המלחמה, ונשלחו לארצות ניטרליות, כמו שווייץ ושבדיה. לקראת סוף המלחמה, באפריל 1945, העבירו הגרמנים אלפי אסירים ממחנות ריכוז שפונו בעת נסיגת הגרמנים אל טרזין. הגעתם של אסירים אלה גרמה למגפות קשות במקום, ורבים מהנותרים בגטו מצאו את מותם.